פסק-דין בתיק ב"ל 20724-06-11

1. ערעור זה הוגש כנגד החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 2.3.11 על פיה נקבעה למערערת נכות נפשית בשיעור 20% בגין דיכאון ברמיסיה. החלטת הועדה הרפואית ניתנה לאחר שהסתיימה התקופה בגינה הוענקה למערערת נכות נפשית בשיעור 50% בשל דיכאון מג'ורי (30.5.09 עד 30.11.10 - החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 15.12.09).
2. בהחלטתה ציינה הועדה הרפואית לעררים:

"הועדה עיינה במכתבו של ד"ר לוי מהמרפאה לבריאות הנפש "חיבה" בי"ח מעייני הישועה על פיו נמצאת בשלבי רמיסיה ממחלה דפרסיבית. כיום עובדת פעמיים בשבוע, מתפקדת באופן חלקי בבית. התלונה העיקרית היא מתח על רקע העומס המוטל עליה (8 ילדים). במכתבה של ד"ר וישנה מ-28.2.11 עולה שהרמיסיות אינן מלאות השינה והתיאבון סדירים למרות התלונה העיקרית על מתח שנותר. אינה מטופלת בתרופות הרגעה".

בבדיקה: מסודרת, מתמצאת, אפקט ללא סימני דיכאון או חרדה, ללא הפרעה או תוכן החשיבה. שפוט תקין.

הועדה דוחה את הערר.

3. להלן עיקרי טענות המערערת בערעורה:

                                 א.         הועדה הרפואית לעררים לא נימקה במה חל שיפור במצבה של המערערת.

                                  ב.         הועדה הרפואית לעררים לא התייחסה באופן מספק למכתבה של ד"ר וישנה בו צויין כי גם בתקופות של הטבה, ניסיון להפסיק את הטיפול התרופתי הוביל מיד להישנות סימפטומים דיכאוניים. ד"ר וישנה אף ציינה כי גם בתקופות של הטבה חלקית מתקשה המערערת לתפקד במצבי לחץ וכל מצוקה או מתח גורמים לנסיגה בתפקודה ועל כן היא זקוקה ליותר עזרה בבית.

                                  ג.          ד"ר וישנה היפנתה את הועדה הרפואית לעררים לכך שד"ר לוי טיפול במערערת במרפאת חיב"ה אך לא הכיר את המערערת מתחילת מחלתה ולכן נטה לצמצם את חומרת מחלתה, ואילו מהיכרותה ארוכת הטווח עם המערערת עולה כי הרמיסיות הן קצרות וחלקיות ומלוות תמיד בסיכון של התפרקות ונסיגה.

                                  ד.         הועדה הרפואית לעררים לא נימקה מדוע קבעה למערערת נכות לפי סעיף 34(ג) לרשימת הליקויים ולא סעיף אחר.

4. המשיב טוען כי לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת הועדה הרפואית לעררים וכי הערעור תוקף, למעשה, את שיקול דעתה הרפואי של הועדה.
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין הערעור להידחות. להלן נימוקיי:
6. טענתה המרכזית של המערערת היא כי הועדה הרפואית לעררים לא אימצה את חוות דעתה של ד"ר וישנה באשר למידת ההטבה שחלה במצבה של המערערת, אשר לדעת ד"ר וישנה היא חלקית ושברירית ולעומת זאת אימצה את חוות דעתו של ד"ר לוי ממרפאת חיב"ה לפיה המערערת נמצאת ברמיסיה.
7. בהחלטות מעין אלה בית הדין אינו מתערב ובלבד שהלך המחשבה של הועדה הרפואית לעררים מוסבר ומנומק באופן הנהיר להדיוט ברפואה.
8. לדעתי, הנמקת הועדה הרפואית לעררים לקביעתה כי המערערת מצויה ברמיסיה מנומקת כדבעי. הועדה הרפואית בדקה את המערערת ושמעה ממנה על הטבה תפקודית, אמנם לא מלאה. ההטבה באה לידי ביטוי בחזרת התובעת לעבודה חלקית, בתיאבון סדיר ובשיפור בשינה. הועדה הרפואית לעררים התרשמה מהעדר אפקט דכאוני בראיון, ללא הפרעות בתוכן החשיבה ומשיפוט תקין.
9. על רקע האמור, איני סבור כי קיים בסיס להתערבות בהחלטת הועדה הרפואית לעררים לקבוע למערערת נכות לפי סעיף 34(ג) למבחנים. הגדרת סעיף 34(ג) היא: "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". אינני סבור כי קיים חוסר הלימה בין מצבה של המערערת, כפי שנקבע על ידי הועדה הרפואית לעררים, לבין הגדרת סעיף 34(ג) למבחנים.
10. עיון בסעיף 34(ד) למבחנים, המקנה 30% נכות, מעלה שעניינו ב"סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה". נראה כי החלטת הועדה הרפואית לסווג את מצבה הרפואי של המערערת לפי הגדרת סעיף 34(ג) למבחנים תואמת את התרשמותה כי קיימים סימנים סובייקטיביים המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה של המערערת. בכך אין בית הדין נוהג להתערב.
11. לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות.

12. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה - תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.